מאת: רוני קרביץ
שמעון פרס, הנשיא ה-9 של מדינת ישראל, בנאומו הידוע דיבר על כך שלימוד גמרא הוא "חדר כושר רוחני" באומרו: "בלי יהדות – אין ציונות".
לימוד גמרא הינה עבודה הדורשת חשיבה, פיתוח או מחקר. על פי מחקרים, רצוי להתחיל אפילו בגיל 40. עבודה כזו הופכת את הלומדים למאושרים יותר, אך למרבה הצער – רק מיעוטם שורדים בעבודה כזו. זה הזמן להנגיש את לימוד הגמרא המכיל את כל המרכיבים הללו – לכל גיל.
מחקר שערך מרכז טאוב לאחרונה בדק ומצא כי עבודה אמנם הופכת אותנו למאושרים יותר, אך לא כל סוג של עבודה: לעבודה הדורשת חשיבה, פיתוח, ניהול או מחקר, יש השפעה חיובית מובהקת על רמת האושר. המחקר התמקד בבני 80-60 חילונים בלבד.
ללימוד גמרא יש שני מאפיינים חשובים: הוא דורש מיומנויות מנטליות גבוהות, ולא יוצאים ממנו לפנסיה.
נתחיל בראשון: על מנת לפצח סוגיה תלמודית בגמרא, נדרשות מהלומד מיומנויות חשיבה רחבות: יכולות אנליטיות, מחקר עיוני, אנלוגיות, חשיבה מחוץ לקופסה, ואף התחשבות ברגשות. הלימוד מתאפיין במה שמכונה בעולם הישיבות "עמל התורה": הלומדים מרוכזים ומפעילים את מוחם שעות ולעיתים ימים כדי לרדת לעומקן של בעיות אתיות, משפטיות, פילוסופיות, לוגיות וכלכליות מרתקות. לא לחינם הגדיר הנשיא פרס ז"ל את בית המדרש היהודי "חדר כושר רוחני ואינטלקטואלי".
כל מי שנחשף לעומקה של סוגיה תלמודית מורכבת, מבין היטב על מה אני מדבר. התלמוד מתעד את הדיונים הסוערים שהתחוללו בבתי המדרש שלחוף הפרת והחידקל במאות ה-3 וה-4. החיבורים הרבים שנכתבו סביבו, תורמים להעמקת הדיון והעיון. אולי זו גם הסיבה שהממשל בסיאול מימן לאחרונה פרויקט שאפתני לתרגום ששה-סדרי-משנה לקוריאנית.
המאפיין השני של לימוד הגמרא הוא העובדה שלא יוצאים ממנו לפנסיה. בעת שלמדתי באחד ה"כוללים" (מסגרת אקסטרנית ללימודי יהדות גבוהים) על הספסל לצידי ישב ניצול שואה מ"ילדי טהרן". בבתי מדרש אחרים מתקיימים "כוללים" לפנסיונרים, אנשים שעבדו לאורך קריירה שלמה, אך ברגע שיצאו לפנסיה הם ממלאים את סדר יומם ומרווים את הצימאון הרוחני שלהם במסגרת לימודית.
אחד האנשים האלה היה סבא שלי, אשר ניהל את המרכז הרפואי "שערי צדק", אשר גם לאחר שפרש לגימלאות המשיך להעביר שיעור תורני לסגל, שיעור אותו קיים במשך 25 שנות עבודתו במקום. במקביל, הוא השתתף מידי ערב בשיעור ליד מקום מגוריו. בכל פעם שנכנסתי לבקר אותו, פגשתי אותו כשהוא ישוב ליד ספר פתוח ומעיין באחת הסוגיות. לדבריו, הדברים הללו הם אלו שהעניקו לו רעננות, אנרגיות פיזיות ונפשיות וצלילות מחשבה, שאכן היו נדירים לגילו המופלג. טלוויזיה, המספקת לצופה חוויה פאסיבית לחלוטין, כלל לא הייתה בביתו.
מקביליו נמקים בגיל כזה בבתי אבות, כשהעיסוק המרוכב ביותר שלהם הוא יצירת קערה מחימר. ביניהם יש גם רופאים, פרופ', או מנהלי חברות בנות 2000 עובדים. האם לא ראוי היה להעניק להם פעילות מוחית מאתגרת יותר?
אדם שעיסוקו המרכזי הוא לימוד גמרא, שומר על צלילות, חדות מחשבה וחדוות יצירה מתמדת. ואם נשליך כאן את תוצאות המחקר: אדם כזה יהיה גם מאושר יותר. זה הזמן להנגיש את לימוד הגמרא לגיל השלישי ולתרום לרמת האושר שלהם.
לסיום, המשנה מצטטת את רבי שמעון בן עקשיא, האומר כי "זקני עם הארץ, כל זמן שמזקינין, דעתן מיטרפת עליהן, (…) אבל זקני תורה אינן כן, אלא כל זמן שמזקינין, דעתן מתישבת עליהן". המשפט שהיה נשמע עד כה מיסטי, הפך לתואם את ממצאי המחקרים העדכניים ביותר.
לדעת פרס הבורות והנתק מהמקורות היהודיים בימינו הם מחדל. "יש כאן מחדל היסטורי גדול", הוא אמר. "המייסדים של המדינה היו הרבה יותר קרובים ליהדות מכפי שנוטים להציג אותם. בן גוריון היה מאוד מקושר לתנ"ך. ברל כצנלסון היה יהודי מסורתי שהקפיד על כשרות ושמר שבת."
רוני קרביץ הינו מרצה בתוכניות חוץ אקדמיות בקמפוסים המובילים. מרצה לארגונים עסקיים, חברות היי טק, בתחומי מחשבה, זהות והגות יהודית. הרצאתו "תפקיד היהדות בעידן הדיגיטלי" פורצת דרך, מרתקת וזכירה. משמש ככותב, יוצר תוכן קריאטיבי ב"גלובס" ו"וואלה", יועץ למיזמים חינוכיים, חברתיים, ופעיל בפורום מועצת ההסכמות בקונגרס הישראלי.
