מהחורבן החיצוני אל החורבן הפנימי

מאת: דייויד גבריאל

חודש תמוז חודש אב: מהחורבן החיצוני אל החורבן הפנימי מסע בין פסיכולוגיה, חברה, קדמת דנן ואמונה בבורא. משנאה לאהבה.

מבוא: חומות הלב וההיגיון שנפרצות מבפנים.

כאשר אנחנו מנסים להתבונן פנימה ולהעמיק בתרחישים המאפיינים את חודשי תמוז ואב אנו יכולים להתרכז ולראות בדמיוננו את חומות ירושלים שנבקעו בחורבן ובשריפת שני בתי המקדש, האחד ע"י הבבלים והשני ע"י הרומאים ובגלויות שבאו בעקבותיהם. אך מבט עמוק יותר מגלה אמת שמטרידה הרבה יותר: החומות הפיזיות נפלו בעקבות חומות פנימיות שקרסו.

הרבה לפני שהרומאים והבבלים כבשו את ארץ ישראל וירושלים, כבשו אותה הפחד, הקנאה, היוהרה, השחיתות, תאוות הכוח, הזימה והפריצות, השחיתות, תאוות הממון. כל אלה הובילו לפילוג, אובדן אמון הדדי והתפוררות מוסרית וערכית.

זוהי אינה סתם עוד איזה טרגדיה היסטורית מני רבות. זהו דפוס אנושי, מרקם של קבוצות כוחניות או אינדיבידואליסטיות, דפוס שחוזר על עצמו שוב ושוב לאורך הדורות, בחברות, במשפחה, בזוגיות ובנפשו של כל בן אנוש עלי אדמות ובעיקר הטרגדיה של העם היהודי.

האירוע המכונן של תמוז ואב אינו רק הסיפור על ירושלים וחורבן בתי המקדש. זהו סיפורו של האדם והעם היהודי.

המדע של החורבן: כיצד חברות קורסות מבפנים.

מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, סוציולוגיה, חקר האישיות וההתנהגות האנושית מצביעים על כך שחברות אינן קורסות בדרך כלל בגלל אויב חיצוני בלבד.

ההיסטוריון והאנתרופולוג ג'ארד דיימונד הראה כי ציוויליזציות רבות התמוטטו בעיקר בעקבות כשלים בהנהגה, קיטוב חברתי, מגלומניות, חוסר יכולת לשתף פעולה, חוסר משווע בהקשבה ואובדן תחושת הייעוד המשותף.

גם הפסיכולוג החברתי גוסטב לה בון תיאר כיצד קבוצות אנושיות מסוגלות להיסחף לקיצוניות כאשר הרגש גובר על השכל והזהות הקבוצתית מחליפה אחריות אישית.

במונחים מודרניים ניתן לזהות כמה וכמה מנגנונים מרכזיים:

קיטוב קבוצתי, כאשר אנחנו רואים שאנשים מקיפים את עצמם רק בדעות המתיישבות עם דעותיהם וכך עמדותיהם הופכות קיצוניות יותר. כך למעשה מתחילות מלחמות אחים ושנאת חינם, שריפת אסמים, תאוות כוח ושררה.

מחקרים מצביעים על כך שכוח בלתי מרוסן מפחית אמפתיה ומגביר תחושת עליונות.

כאשר המטרה הנעלה ביותר הופכת להיות השליטה במקום השירות של הזולת, מתחילה שחיתות מוסרית.

זה בא לידי ביטוי בקרב מנהיגים, ארגונים ונכון גם לאדם הפשוט ביותר בתוך ביתו.

תאוות הממון

הפסיכולוגיה ההתנהגותית מסבירה כי כאשר הכסף הופך לזהות ולא לאמצעי, נוצר מצב שבו האדם לעולם אינו שבע.

ועל זה חז"ל אמרו: "אוהב כסף לא ישבע" (קהלת ה'. ט')

האדם רודף כל חייו אחר סיפוקים שאינם מגיעים לעולם, התופעה מתוארת במדע כ"הליכון ההסתגלות".

תאוות המשגל והפריצות

הפסיכולוגיה האבולוציונית  מסבירה כי דחפים מיניים הם חלק מהטבע האנושי אך כאשר הטבע הופך למרכז הזהות ומנותק מערכים, מוסר, אחריות ומחויבות, נוצרת פגיעה במרקם החברתי.

חז"ל ראו בכך סימפטום של חברה שמאבדת את מרכז הכובד הערכי שלה.

תאוות האכילה והצריכה

אנו עדים לכך שתרבות השפע המודרנית מפתחת מנגנונים תמידיים של חיפוש גירויים, המוח שלנו מתרגל להנאות רגעיות ומתקשה למצוא משמעויות עמוקות.

הנביאים כינו זאת לא פעם: "השמן לב העם הזה"

שנאת חינם: מההיבט הפסיכולוגי העמוק

חז"ל לימדו אותנו ואמרו: " בית שני מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חינם" (יומא ט ע"ב)

מבחינה פסיכולוגית, שנאת חינם כמעט לעולם אינה "חינם".

מאחורי השנאה מסתתרים: פחד, קנאה, חוסר ביטחון, טראומות, כישלונות,, תחושת איום, ופצעי עבר.

אדם השלם עם עצמו פחות זקוק לאויבים, וכאחד המפויס עם עצמו וזהותו, פחות זקוק לשנאה.

ברוב המקרים האדם הנלחם בזולתו מתנהל כך מאחר שאינו מסוגל להתמודד עם עצמו.

האנליזה האישיות האינטגרטיבית : האחריות האישית כיסוד לשינוי ושיפור האני.

אחת התובנות החשובות שאני מבקש להעלות כאן היא שהאדם אינו תוצר של גורם אחד.

האדם הוא תוצאה של תורשה, גנטיקה, אפיגנטיקה. חוויות, אירועים, נסיבות וסביבה, בתוך מכלול המשולב בהתפתחות בתא המשפחתי, ילדות, תרבות, חינוך, חברה, טראומות, הצלחות, כישלונות, סביבה ומרקם חברתי ומערכות יחסים. כל המאפיינים האלה מעצבים את אישיותו והתנהגותו של האדם לאורך כל חייו עד להיפרדותו מהעולם. אך למרות כל זאת האחריות לא נעלמת, להפך היא מתחילה בדיוק בנקודה שבה האדם מפסיק להאשים את העולם ומתחיל לשאול מה החלק שלי במציאות שאני יוצר? זהו המעבר מקורבנות לאחריות, מהשלכה להתבוננות, מהאשמה, לשינוי ושיפור האני.

שריפת האסמים: הסמל הנצחי

חז"ל מספרים שבמהלך המצור על ירושלים שרפו הקנאים את מחסני המזון של העיר, מבחינה היסטורית זה היה מעשה קיצוני, מבינה פסיכולוגית זהו סמל נצחי ולצערנו אנשים שורפים אסמים גם היום, לא באש, במילים. בתקשורת, בפוליטיקה, בעסקים, ברשתות חברתיות, בתא המשפחתי, בזוגיות, בין אחים ובעיקר בתוך נפשם.

כאשר אדם מחריב את מה שמזין אותו רק בכדי לנצח במאבק ומאפשר לאגו להשתלט עליו הוא שורף את האסם של עצמו.

הנבואות והאזהרות

אנו עדים לכך שכבר בתורה הופיעו אזהרות חמורות. בספר ויקרא ובספר דברים מתוארות גלויות, מצור, רדיפות ופיזור בין העמים אם וכאשר עם ישראל ייטוש את דרכי השם ודרכי התורה.

משה רבינו מתאר: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ" (דברים כ"ח)

בהמשך באו הנביאים כישעיהו, ירמיהו ויחזקאל והזהירו שוב ושוב מפני השחיתות, הפריצות, הזימה, האלימות והפילוג. לא משום  שאלוקים חפץ בעונש אלא משום שחברה שאינה מסוגלת לשפר ולשנות אורחותיה, מתפרקת לבסוף.

כהנים, פרושים, צדוקים והמאבק על האמת

בתקופת בית שני התפתחו מחלוקות קשות בין קבוצות שונות: כהנים, פרושים, צדוקים, קנאים וקבוצות מגוונות שונות ונוספות. הבעיה לא הייתה עצם קיומה של המחלוקת, המחלוקת היא מנוע של צמיחה. הבעיה הייתה הרגע שבו הצדדים הפסיקו לראות זה בזה שותפים והחלו ליראות זה בזה אויבים וההיסטוריה מוכיחה פעם אחר פעם כי כאשר זה קורה אף צד אינו מנצח, כולם מפסידים.

הגלות הארוכה והמחיר האנושי

לאחר החורבן הגיעו: הגליות, גירושים, פוגרומים, רדיפות, אינקוויזיציות, השפלות, רציחות, אונס, עבדות, שואה ואנטישמיות מתמשכת. המחיר שהעם היהודי שילם הוא בלתי נתפס אולם המסר העמוק של ההיסטוריה אינו רק מה עשו לנו אחרים אלא מה עלינו ללמוד כדי שלא נחזור על אותם טעויות פנימיות.

האשליה הגדולה: "כוחי ועוצם ידי"

התורה מזהירה: "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". (דברים ח'. י"ז)

זוהי אחת האשליות העתיקות ביותר. האדם מתחיל להאמין שהוא מרכז המציאות, שהכול בשליטתו, שאין צורך להקפיד על צניעות וענווה, אין מקום לחשבון נפש ושאינו זקוק לאחרים ובאותו רגע מתחיל הניתוק.

ההיסטוריה חוזרת על עצמה אך לא חייבת לחזור

הפסיכולוגיה המודרנית מסבירה ומלמדת שטראומות קולקטיביות נוטות לחזור כאשר אינן מעובדות.

חז"ל תיארו את זה במילים אחרות: "כל דור שלא נברא בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו"

המשמעות שחורבן אינו רק אירוע עבר אלא הוא מצב תודעתי ומתרחש בכל פעם שאנשים בוחרים בשנאה במקום בדיאלוג אמיתי, בכוח במקום בחמלה, בהאשמה במקום לקיחת אחריות.

הדרך לשינוי ושיפור אורחותינו

הפתרון אינו אחידות אלא אחדות, לא לחשוב אותו דבר, להישאר אחים גם כשחושבים אחרת.

מבחינה פסיכולוגית שיפור ושינוי אמיתי דורש: מודעות וביקורת עצמית, ויסות רגשי, אמפטיה, אחריות אישית, הקשבה, שיח מכבד ויכולת לשאת מורכבות.

מבחינה רוחנית: אהבת חינם מול שנאת חינם, ענווה וצניעות מול גאווה, חסד מול כחונות, אמונה מול פחד.

המסקנה: מישהו חייב לעצור את כדור השלג ההרסני וזה מתחיל מהאני, מהאינדיבידואל.

תמוז ואב

תמוז הוא הסדק, אב הוא השבר, אבל בין הסדק לשבר ישנו רגע אחד שבו עדיין ניתנת לנו ההזדמנות לעצור.

מנהגי האבלות בתמוז ואב

תקופת בין המצרים, מי"ז בתמוז ועד ט' באב, מבטאת תהליך הדרגתי של אבל לאומי על חורבן ירושלים ובתי המקדש. היא נפתחת בצום י"ז בתמוז, המציין את הבקעת ופריצת חומות ירושלים, ונמשכת במנהגי אבלות שונים. כגון: הימנעות משמחות, מוזיקה וחתונות.

עם כניסת חודש אב מתעצמים מנהגי האבלות ובהתאם לדברי חז"ל: "משנכנס אב ממעטין בשמחה". רבים גם נוהגים להימנע מאכילת בשר ושתיית יין, כסמל לצער על הפסקת עבודת בית המקדש. שיאה של תקופה זו הוא צום תשעה באב, יום חורבן שני בתי המקדש הראשון והשני, שבו צמים יממה שלמה, קוראים מגילת איכה ואומרים קינות המתארות את חורבן הגלות והסבל שעבר העם היהודי לאורך הדורות תוך כדי ישיבה על הריצפה.

מנהגים אלו אינם רק זיכרון היסטורי שנחרץ בלב העם היהודי אלא קריאה חד משמעית לעשיית חשבון נפש אישי ולאומי לאור השנאה, הפילוג והקנאות שהובילו לחורבן ומקום להחיל שינוי בלקיחת אחריות הדדית ואהבת חינם אמיתית.

ההיסטוריה מלמדת אותנו לאורך הדורות שחורבן אינו מתחיל בחרבות ואינו מסתיים במקלות ובאבנים אלא במילים נוקבות ובוטות, בפחדים, בהשלכות הבעיות שלנו על האחר ובשנאה שהאדם מטפח בתוכו, על עצמו, ומשליך על זולתו.

וכשם שהחורבן מתחיל באדם, בפנימיותו הן בפיזי, בנפש, ברוח ובנשמה, כך גם הגאולה מתחילה בתוכו.

ברגע שהאדם יפסיק לשאול מי אשם? הוא יתחיל לשאול מה אני יכול לעשות שיגרום לשיפור ושינוי בתוכי, עבורי וכלפי זולתי !?.

כאשר האדם יבין שהאויב הגדול ביותר אינו נמצא תמיד מעבר לחומה אלא בתוך תוכו בתוך הלב בנפש פנימה אזי הוא אולי יצליח לפרוץ את מעגלי השנאה, ינטרל את הצורך התמידי באויבים יחליף קנאות בהתבוננות והקשבה, נטייה לכוחניות, ללקיחת אחריות ובמקום הפחד יתבסם ויתעטף באמונה ואז אולי נגלה כולנו שהדרך לבניית ירושלים ובניית בית המקדש אינה עוברת רק דרך אבנים אלא דרך בני אדם והאור, הניצוץ האלוקי השורה בתוכם.

כי בסופו של דבר בית המקדש היה בית ובית אינו נבנה מאבנים. בית נבנה מאהבה, מנתינה, מחמלה, מחסד וכבוד, מלקיחת אחריות מאמון ומיכולת לראות את צלם האלוקים באדם שניצב מולנו. 

זהו האתגר האמיתי של תמוז ואב, של העם היהודי כעם סגולה ואור לגויים. עיניי העולם נשואות לארץ ישראל ולעם היהודי והם מחכים שנגאל אותו מייסוריו ומשנאת חינם, נקיים ונחיל אהבת חינם.

כפי שדרש רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

זאת התקווה הגדולה של האנושות כולה.

כותב המאמר:  דייויד גבריאל – פרופיילר ומומחה בינלאומי לתקשורת מילולית ובלתי מילולית.

בוגר המרכז הבינלאומי לחקר האישיות בסן-פרנסיסקו וחלוץ בפיתוח שיטת אבחון ייחודית של מבנה האישיות דרך תווי הפנים ושפת הגוף. דייויד הוא שותף-מייסד בחברת הטכנולוגיה Faception, המפתחת בינה מלאכותית וראייה ממוחשבת לניתוח אישיותי בזמן אמת לצרכים עסקיים, רפואיים וביטחוניים.

עם מעל 35 שנות ניסיון, הוא מרצה ומייעץ ברחבי העולם לגופים ממשלתיים, חברות הייטק, אנשי עסקים, וכן בתחומי משאבי אנוש, זוגיות וחינוך (כולל העצמת נוער בסיכון). באבחוניו הוא משלב מערך מדידות פיזיולוגי והכוונה תזונתית לאיזון גוף ונפש.

ליצירת קשר, הרצאות וייעוץ אישי: 052-8431444