מאת: רוני קרביץ
מדוע היום בו ביקשו אומות העולם להפוך את חכמת היהדות לאוניברסלית ונגישה לכל אדם – אפך ליום של אבל לאומי
הראשון מתוך ימי התענית שקבעה היהדות לתזכר לעצמה לאורך ההיסטוריה את הטרגדיה של חורבן ירושלים הוא עשרה בטבת.
אף שהיום הזה נקבע כדי לסמל את ראשית המצור על ירושלים – בירת ממלכת יהודה (המאה ה-6 לפנה"ס) – הוא מציין אירועים קשים אחרים שהתרחשו סביב התאריך. ביניהם פטירתו של עזרא הסופר, מנהיג שיבת ציון (המאה ה-5 לפנה"ס) ו"תרגום השבעים", אירוע מכונן בו אילץ בכפייה תלמי השני (המאה ה-3 לפנה"ס), שבעים ושניים מחכמי היהודים לתרגם עבורו את ספרי התנ"ך, ככל הנראה כדי לאנדקס אותם בספרייה הגדולה שבאלכסנדריה.
הדבר המעניין כאן הוא כיצד הגיב העם היהודי לדרישה הזו: יום של אבל. וזו סיבה קצת חריגה ליום אבל, בהתחשב בכך שאנו חיים בעידן בו העם היהודי גאה על ההכרה הבינלאומית לא הוא זוכה סביב אוצרות התרבות והרוח היהודיים, ואף מציינים את העובדה שהתלמוד הבבלי נלמד גם בשפה הקוריאנית. די מפתיע שכאשר הגדולה שבאימפריות ביקשה חלון הצצה אל תורת ישראל – האירוע נצרב כטראומטי בזיכרון הלאומי.
הסיבה לכך נעוצה בהבנת המאבק התרבותי בין היהדות לבין התרבות ההליניסטית. תפיסת העולם היוונית באותה התקופה דגלה בהכרה בריבוי של כוחות רוחניים השולטים בבריאה ובטבע, אותם הם כינו "אלים" (בלשון הקודש, המילה "אל" משמעה – בעל כוח). אם יש אלים רבים, טענו היוונים, אפשר להניח ש"כל אל והאמת שלו". ככל שהכוחות השליטים הם המקור לסמכות וממילא למוסריות, האדם יכול לבחור לו את האל הרצוי על פי אמות המוסר הנוחות עבורו.
האומה שהוציאה מקרבה את גדולי הפילוסופים כמו אריסטו, אפלטון ואחרים, הגיעה למסקנה כי ההיגיון האנושי הוא מקור הסמכות לאתיקה האנושית. מבלי שיהיה מוסר עליון מחייב. המילה "אתיקה" (מוסר) מקורה במילה היוונית "אתוס" – אשר משמעה: מנהג. המנהג והנורמה הם הם המחייבים, ללא כל צו מוסרי אוניברסאלי עליון. פשוט כי הוא איננו, אין אמת אבסולוטית.
התרבות היהודית היוותה קונטרה עיקשת לתפיסת עולם זו. היהדות היא דת מונותאיסטית – המאמינה באל אחד, והיא ראתה בא-לוהים את מקור הסמכות למוסר האנושי, ולכן עבורה הייתה התורה כ"חוקת על" שלפיה יש לנהוג בנורמות מחיבות. המוסר הוא צו עליון המגדיר כיצד לנהוג.
וזו הסיבה שעבור היהודים, לתרגם את התורה הרוחנית לפילוסופיה אנושית, העומדת על המדף לצד הוגים אחרים, היה לא פחות מאשר "חילול הקודש". לתפיסת היהדות, מקור התורה הוא במקור סמכות רוחני בלתי משתנה, ולכן המיסגור שלה כעוד פילוסופיה, מרוקן אותה מן התוכן הפנימי שלה.
רוני קרביץ הינו מרצה בתוכניות חוץ אקדמיות בקמפוסים המובילים. מרצה לארגונים עסקיים, חברות היי טק, בתחומי מחשבה, זהות והגות יהודית. הרצאתו "תפקיד היהדות בעידן הדיגיטלי" פורצת דרך, מרתקת וזכירה. משמש ככותב, יוצר תוכן קריאטיבי ב"גלובס" ו"וואלה", יועץ למיזמים חינוכיים, חברתיים, ופעיל בפורום מועצת ההסכמות בקונגרס הישראלי.
