אלול מתחיל בשלום עם עצמך

לפי שמחפשים את החצי השני, פוגשים את החלק השני שבתוכנו

מאת: דייויד גבריאל

אולי כל השנים לא חיפשנו את האדם הלא נכון? אולי פשוט חיפשנו במקום הלא נכון?

 במשך שנים לימדו אותנו שהחצי השני שלנו מסתובב אי־שם בעולם. יום אחד נפגוש אותו, נאהב אותו, נקים איתו בית, ורק אז נרגיש שלמים. הרעיון הזה הפך כמעט לאמת שאין עליה עוררין, אך ככל שאני מתבונן באדם, בזוגיות ובמסע החיים, הולכת ומתחדדת בי מחשבה אחרת: אולי המסע החשוב ביותר איננו מתחיל במפגש עם אדם אחר, אלא במפגש עם עצמנו.

לפני שאנחנו מחפשים את החצי השני בעולם, כדאי לעצור לרגע ולשאול שאלה אחת, פשוטה לכאורה אך עמוקה מאין כמותה:

האם כבר פגשנו את החלק השני שבתוכנו?

לא את האדם שממתין לנו מעבר לפינה, אלא את כל אותם חלקים החיים בנו מאז שנולדנו, השכל והרגש, העוצמה והרכות, האומץ והפחד, היכולת להוביל והיכולת להקשיב, הילד שהיינו והאדם שהפכנו להיות. כל אחד מהם מבקש מקום. איש מהם איננו מיותר, ואיש מהם איננו אויב. כולם מבקשים דבר אחד בלבד – ללמוד לחיות יחד.

נדמה לנו שהמאבקים הגדולים של חיינו מתרחשים מחוץ לנו. אנחנו נאבקים במציאות, באנשים, בנסיבות ובאתגרי החיים, אך לא פעם הקרב האמיתי מתנהל דווקא בתוכנו. אנחנו דוחים רגשות שאיננו אוהבים, מתביישים בחולשות, נחרדים מהעוצמות, מנסים להשתיק פחדים ולחיות לפי דמות מושלמת שאיננה קיימת. ככל שהמלחמה הפנימית הזאת מתארכת, כך הולך ומתרחק גם השלום שאנחנו מבקשים למצוא מחוץ לנו.

אולי משום כך הבית הראשון שאדם נדרש לבנות איננו הבית שבו יחיה יום אחד עם בן או בת זוגו. הבית הראשון הוא הבית הפנימי, המקום שבו כל חלקי אישיותו לומדים להכיר זה את זה, להקשיב זה לזה ולחיות זה לצד זה. כל עוד הבית הזה מלא במאבקים, קשה לבנות עליו בית נוסף. אך כאשר הוא הולך ונבנה על יסודות של אמת, אחריות, הקשבה וחמלה, משתנה גם הדרך שבה האדם פוגש את העולם.

דווקא כאן, בעיניי, נפתח שער נוסף להבנת חודש אלול. אנחנו רגילים לראות בו את חודש חשבון הנפש, הסליחות וההכנה לימים הנוראים, וזו אכן משמעותו העמוקה. אולם ייתכן שיש בו גם הזמנה שקטה יותר, הזמנה לשוב הביתה. לא רק אל הבית שבו אנחנו חיים, אלא אל הבית שבו אנחנו מתגוררים באמת: עולמנו הפנימי. לפני הסליחה שבין אדם לחברו ולפני ההתקרבות שבין אדם למקום, האדם מוזמן להתבונן במערכת היחסים הראשונה והעמוקה ביותר בחייו, מערכת היחסים שלו עם עצמו.

אין זו קריאה לעסוק בעצמנו מתוך אנוכיות, אלא מתוך אחריות. כיצד יוכל אדם לעשות שלום עם זולתו אם עדיין לא עשה שלום עם ליבו? כיצד יוכל להכיל את חולשותיו של האחר אם הוא ממשיך לדחות את חולשותיו שלו? וכיצד יבנה בית של אהבה אם הוא עדיין מצפה שמישהו אחר ישלים את מה שהוא עצמו טרם למד לקבל?

"אני לדודי ודודי לי" דווקא במילה "אני" אולי משום כך מתחיל הפסוק

לא אני של גאווה, אלא אני של נוכחות. אני המוכן להביט פנימה, להכיר באמת בכל חלקי אישיותו ולהפסיק לראות בהם יריבים. אינני מבקש להציע פירוש חדש למסורת, אלא להוסיף לה זווית נוספת של התבוננות: ייתכן שהדרך אל ה"דודי" עוברת תחילה דרך ה"אני". לא כדי להישאר סגור בתוך עצמנו, אלא כדי להגיע אל האחר מתוך שלמות גדולה יותר.

כאן, בעיניי, נמצא גם החידוש של המאמר הזה. האדם איננו נולד כחצי המחפש השלמה, אלא כשלם הנקרא לחבר באהבה את כל חלקי אישיותו. להיות שלם איננו להיות מושלם. אדם שלם עדיין חושש, עדיין טועה, עדיין מתלבט ונופל, אך הוא חדל להילחם בעצם קיומם של חלקיו השונים. הוא מבין ששינוי, שיפור המידות איננו מחיקה של האישיות, אלא יצירת הרמוניה בתוכה.

אולי זו גם משמעותו העמוקה של השלום. שלום איננו היעדר מחלוקת, אלא היכולת לחבר בין חלקים שונים מבלי למחוק את ייחודם. כשם שהיום והלילה, השמש והגשם, החורף והאביב משלימים זה את זה, כך גם האדם נקרא לאחד את כל הכוחות החיים בו. כאשר המאבק הפנימי מפנה את מקומו לאיזון, מתחיל להיבנות הבית האמיתי, הבית שממנו יצמחו גם השלום עם הזולת, גם הזוגיות, וגם הקשר עם מי שאמר והיה העולם.

אם יש טעות אחת שמלווה את האדם לאורך חייו, אולי היא הבלבול שבין תיקון לבין מלחמה. פעמים רבות אנחנו משוכנעים שכדי להשתנות עלינו להילחם בעצמנו. לנצח את הפחדים, להשתיק את הרגשות, למחוק את החולשות, לברוח מאתגרים שבעוצמה ולהסתיר כל חלק שאיננו תואם את הדמות שהיינו רוצים להיות. אך ככל שאני מתבונן באדם, אני מגלה ששינוי אמיתי כמעט לעולם איננו נולד ממלחמה. הוא נולד מהסכמה לפגוש את עצמנו באמת.

ברגע שהאדם מפסיק לראות בחלקים מסוימים של אישיותו אויבים, משהו עמוק מתחיל להשתנות. הוא מגלה שגם הפחד מבקש להגן, גם הכאב מבקש ללמד, גם הכישלון מבקש להצמיח, וגם הרגישות, שלעיתים נתפסת כחולשה, היא לא פעם מקור החמלה, ההקשבה והאהבה. אין פירוש הדבר שכל רגש צודק או שכל דחף נכון, אלא שכל כוח המבקש מקום בתוכנו ראוי קודם כול להבנה. רק לאחר מכן הוא זקוק להכוונה.

בעיניי, זו גם משמעותה העמוקה של עבודת המידות. לא ניסיון להיות אדם אחר, אלא נכונות להיות האדם שנבראנו להיות. האדם איננו נקרא למחוק את אישיותו, אלא לזכך ולאזן אותה. איננו מתבקשים לבטל את הכוחות השונים שבתוכנו, אלא ללמוד כיצד כל אחד מהם מקבל את מקומו הנכון, מבלי להשתלט על האחרים. השלמות איננה יעד שמגיעים אליו, אלא דרך חיים של איזון, הקשבה וצמיחה מתמדת.

דווקא כאן נפגשים עולמות שלכאורה רחוקים זה מזה, המדע, הפסיכולוגיה והמסורת היהודית. הפסיכולוגיה מלמדת שכאשר אדם דוחה חלקים מעצמו, הם אינם נעלמים; הם רק שבים ומופיעים בדרכים אחרות, בכעס, בחרדה, בצורך בשליטה או בתלות בלתי פוסקת באישור מן הסביבה. גם חז"ל, כל אחד בלשונו, אינם מבקשים מן האדם לברוח מיצרו, אלא ללמוד לכוון אותו. לא להשמיד את הכוחות שבתוכו, אלא לרתום אותם לבניין. שתי השפות שונות, אך שתיהן מובילות אל אותה אמת: האדם איננו נדרש להילחם בעצמו, אלא ללמוד לנהל את עולמו הפנימי בתבונה.

זו גם אחת מאבני היסוד של האנליזה האישיותית האינטגרטיבית. אינני מאמין שאפשר להבין אדם באמצעות תכונה אחת או הגדרה אחת. האדם הוא מארג מורכב של רגשות, מחשבות, זיכרונות, כישרונות, עוצמות, חולשות, אתגרים, אמונות ופחדים. לעיתים דווקא המתח ביניהם הוא שמאפשר את הצמיחה. השאלה איננה כיצד לבטל צד אחד, אלא כיצד לאפשר לכל חלק לתרום את כוחו מבלי להשתלט על האישיות כולה. אולי זו גם משמעותו של שביל הזהב שעליו דיברו חכמי ישראל, לא פשרה בין קצוות, אלא הרמוניה המאפשרת לכל כוח לפעול במקומו הראוי.

אולי משום כך אינני מתחבר למשפט השגור: " תהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמך " יש בו לעיתים רמז לכך שמי שאתה היום איננו מספיק. אני מעדיף לומר: היה שלם יותר עם עצמך.

לא משום שאין בך מה לשפר, אלא משום שכל שינוי אמיתי מתחיל בקבלה אמיצה של המציאות. רק אדם המסכים להביט באמת על עולמו הפנימי מסוגל גם לשנות אותו. מי שממשיך להילחם בעצמו, יגלה שגם לאחר ניצחונות רבים הוא נותר עייף, משום שהמלחמה מעולם לא הסתיימה.

וכאן שב אלול ומקבל משמעות עמוקה יותר. זהו איננו רק חודש שבו האדם בוחן את מעשיו, אלא גם חודש שבו הוא בוחן את יחסו לעצמו. אולי הסליחה הראשונה שאליה הוא מוזמן איננה מופנית כלפי אדם אחר, אלא כלפי אותם חלקים בתוכו שנדחו, נשפטו או הושתקו במשך שנים. אין זו סליחה המבטלת אחריות, אלא סליחה המאפשרת אחריות. היא משחררת את האדם מן המאבק הבלתי פוסק בעצמו, כדי שיוכל להפנות את כוחותיו אל השינוי, ולא אל המלחמה.

ככל שהשלום הזה הולך ונבנה, משתנה גם הדרך שבה האדם פוגש את העולם. הוא חדל לחפש מושיע שיציל אותו מחסרונותיו, ומתחיל לחפש שותף שיוכל לצמוח לצדו. כאן, בעיניי, מתרחש המעבר החשוב ביותר מן הבדידות אל הזוגיות. כל עוד האדם מצפה שהקשר ימלא את החלל שבתוכו, הוא מטיל עליו משקל שאף מערכת יחסים אינה יכולה לשאת לאורך זמן. אך כאשר הוא מגיע מתוך בית פנימי ההולך ונבנה, הזוגיות מפסיקה להיות ניסיון להשלים חוסר, והופכת לבחירה מודעת לחלוק חיים.

לכן, אולי השאלה החשובה ביותר איננה "מי מתאים לי"? אלא "מי אני כאשר אני פוגש אדם אחר"  האם אני מגיע מתוך פחד להישאר לבד, או מתוך רצון כן לבנות?.  

האם אני מבקש שמישהו ירפא את פצעיי, או שאני לוקח אחריות עליהם ומזמין אדם נוסף לצעוד איתי בדרך? ברגע שהשאלה משתנה, משתנה גם הקשר. הוא חדל להיות מקום שבו אדם מבקש להינצל מעצמו, והופך למקום שבו שני אנשים ממשיכים, יחד, את מסע התיקון, הצמיחה והשלום שכל אחד מהם כבר החל בתוך עצמו.

ככל שהרעיון הזה הלך והתבהר בי, הבנתי שהוא איננו עוסק רק בזוגיות שבין איש לאישה. למעשה, הוא נוגע כמעט בכל מערכת יחסים שהאדם יוצר במהלך חייו. בכל מקום שבו שני בני אדם נפגשים נוצר מפגש בין שני עולמות פנימיים. כל אחד מהם מגיע עם סיפור חייו, עם פחדיו, עם חלומותיו, עם פצעיו ועם כוחותיו. השאלה איננה רק כיצד הם ילמדו לחיות יחד, אלא כיצד כל אחד מהם פוגש את עצמו בתוך המפגש הזה.

אולי משום כך הבית הראשון שאדם נדרש לבנות איננו הבית שבו יגור יום אחד עם בן או בת זוגו. הבית הראשון הוא הבית שהוא נושא בתוכו. שם נבחנת יכולתו להכיל את עצמו, לקבל את חולשותיו, להציב גבולות, להקשיב, לבחור, לאהוב ולסלוח. כל עוד הבית הזה נשען על מאבק פנימי, גם מערכות היחסים שסביבו ייטו לשאת את אותה מתיחות. אך כאשר הוא הולך ונבנה על יסודות של אמת, איזון ואחריות, משתנה גם הדרך שבה האדם פוגש את העולם.

כאן אני מוצא חיבור עמוק בין הפסיכולוגיה לבין מה שאני מכנה אנליזה אישיותית אינטגרטיבית.

האדם איננו מורכב מתכונה אחת ואיננו ניתן להגדרה באמצעות תווית אחת. הוא מערכת שלמה של רגשות, מחשבות, זיכרונות, אמונות, דפוסי התנהגות, יכולות ופחדים, עוצמות ואתגרים. לעיתים אנחנו מנסים להסביר את עצמנו באמצעות הגדרה אחת, אך החיים מורכבים הרבה יותר. דווקא המתח שבין החלקים השונים הוא שמאפשר את הצמיחה. כאשר כל חלק מקבל את מקומו, האישיות איננה מתפצלת,  היא מתלכדת.

גם הכוחות הזכריים והנקביים מקבלים בעיניי משמעות רחבה יותר. אינני רואה בהם רק הבחנה בין גבר לאישה, אלא שני כוחות הפועלים בכל אדם. יש בנו צד היודע להוביל, להחליט ולהציב גבולות, ויש בנו צד היודע להקשיב, להכיל, ליצור ולהרגיש. שלמות איננה נוצרת כאשר אחד מהם מנצח את האחר, אלא כאשר שניהם לומדים לפעול יחד. העוצמה איננה צריכה לבטל את הרוך, והרוך איננו צריך להחליש את העוצמה. דווקא שיתוף הפעולה ביניהם יוצר אישיות יציבה, גמישה ואנושית יותר.

מכאן גם משתנה משמעותה של הזוגיות. אינני רואה בה מקום שבו שני בני אדם באים להשלים זה את חסרונו של זה. להפך. ככל שהאדם מבקש מן האחר למלא את הריק שבתוכו, כך הוא מטיל על הקשר משקל שאיש אינו יכול לשאת לאורך זמן. אהבה איננה אמורה להיות טיפול, הצלה או הוכחה לערכו של אדם. היא יכולה להיות בית, שותפות, צמיחה ומשענת, אך היא איננה תחליף לעבודה הפנימית שכל אדם נקרא לעשות עם עצמו.

אולי משום כך השאלה החשובה ביותר איננה "מי מתאים לי"?, אלא "מי אני בתוך קשר"?. מה אני מביא איתי כאשר אני פוגש אדם אחר? האם אני מגיע מתוך פחד להישאר לבד, או מתוך רצון אמיתי לחלוק את חיי? האם אני מבקש שיצילו אותי, או שאני מביא איתי אחריות, הקשבה ונכונות לצמוח יחד? ככל שהאדם מכיר טוב יותר את עצמו, כך הוא נעשה פנוי יותר לראות באמת גם את מי שעומד מולו.

במובן הזה, כל מערכת יחסים הופכת להזדמנות להתבוננות. האדם שמולנו איננו רק בן זוג, חבר או שותף לדרך; פעמים רבות הוא גם מראה. הוא מאיר לנו מקומות בתוכנו שעדיין מבקשים איזון, ריפוי או צמיחה. במקום למהר להאשים, אפשר לבחור להתבונן. במקום לשאול רק "למה הוא אמר לי כך?", אפשר לשאול גם "מה הדבר הזה מעורר בי?". השאלה הזאת איננה מחליפה אחריות של האחר על מעשיו, אך היא מחזירה גם אותנו אל האחריות שלנו על עולמנו הפנימי.

כאן, בעיניי, נפגשים שוב דברי חז"ל עם החיים עצמם. תיקון המידות איננו רק רשימה של תכונות שעלינו לשפר, אלא דרך חיים שלמה. הזוהר מלמד על אחדות ועל חיבור, והפסיכולוגיה מלמדת על אינטגרציה ועל קבלה. השפות שונות, אך שתיהן מזכירות לנו אמת אחת: האדם איננו נדרש להיות מושלם. הוא נקרא להיות שלם יותר. לא למחוק את השונות שבתוכו, אלא להפוך אותה להרמוניה.

וככל שהשלום הפנימי הזה הולך ונבנה, משתנה גם משמעותה של האהבה. היא איננה המקום שבו אדם מפסיק להיות חסר, אלא המקום שבו שני אנשים ממשיכים לצמוח יחד. הם אינם מוחקים את זהותם כדי להפוך לאחד, אלא מביאים אל הקשר את מלוא עולמם הפנימי, ומתוך השונות ביניהם יוצרים מציאות חדשה. לא שני חצאים שהתחברו, אלא שני אנשים שלמים שבחרו לבנות יחד בית שיש בו אמת, הקשבה, אחריות ואהבה.

ואולי דווקא כאן מתברר שהזוגיות איננה נקודת ההתחלה של המסע, אלא אחד מפירותיו היפים ביותר. כאשר האדם חדל לחפש מישהו שישלים אותו, הוא נעשה פנוי באמת לפגוש אדם אחר. לא מתוך חסר, אלא מתוך שפע. לא מתוך תלות, אלא מתוך בחירה. לא כדי לברוח מן הבדידות, אלא כדי לחלוק חיים שנבנו על יסודות של שלום פנימי.

המסע הזה מחזיר אותנו אל נקודת ההתחלה. אל חודש אלול. במשך שנים התרגלנו לראות בו את חודש חשבון הנפש, הסליחות וההכנה לימים הנוראים. כל אלה הם יסודות עמוקים במסורת ישראל, ואין בהם כל שינוי. אולם ככל שאני מתבונן בהם, נדמה לי שהם מבקשים מאיתנו להתחיל במקום שקודם לכל מערכת יחסים אחרת, בבית הפנימי שלנו.

 דווקא במילה "אני" לא מפני שהאדם עומד במרכז, "אני לדודי ודודי לי" אולי משום כך מתחיל הפסוק

. אלא מפני שכל מסע של אהבה, סליחה וקרבה מתחיל במפגש כן עם עצמנו. לפני שאנחנו מבקשים להתקרב אל הזולת, לפני שאנחנו מבקשים להתקרב אל הקב"ה, אנחנו נקראים להתקרב אל האדם שאנחנו. לא כדי להצדיק כל חולשה, אלא כדי להפסיק לברוח ממנה. לא כדי לוותר על תיקון, אלא כדי להבין שכל תיקון אמיתי מתחיל מתוך קבלה ואחריות, ולא מתוך מלחמה.

אולי זו גם משמעותה העמוקה של הסליחה. פעמים רבות אנחנו חושבים עליה כעל מעשה המתרחש בין שני אנשים – אדם שפגע ואדם שנפגע. אך נדמה לי שהסליחה מתחילה רגע אחד קודם לכן. היא מתחילה כאשר האדם מפסיק להיות השופט הקשה ביותר של עצמו. אין זו מחילה המוחקת טעויות ואינה מבטלת אחריות. להפך. היא דורשת מן האדם להביט באמת על חייו, להכיר בכישלונותיו, ללמוד מהם, אך גם להאמין שהם אינם מגדירים את כל מהותו. רק מתוך המקום הזה הוא מסוגל להעניק לאחר את אותה נדיבות לב שהוא מבקש גם לעצמו.

אולי לכן אלול איננו רק חודש של חשבון נפש. הוא חודש של שיבה הביתה. לא אל הבית שבו אנחנו גרים, אלא אל הבית שבו אנחנו חיים באמת – הבית הפנימי. שם האדם מפסיק להילחם בעצמו ומתחיל להקשיב לעצמו. שם הוא מגלה שהשלמות איננה היעדר חסרונות, אלא היכולת לחבר באהבה את כל חלקי אישיותו. שם נולדת הסליחה לעצמו, ומשם היא מתרחבת אל הזולת, אל הזוגיות ואל הקשר עם בורא עולם.

כאן, בעיניי, מקבלת גם הזוגיות משמעות חדשה. בן או בת הזוג אינם נשלחים אל חיינו כדי למלא את מה שחסר לנו, אלא כדי לפגוש את האדם שאנחנו הולכים ונעשים. הם אינם באים לבנות במקומנו את הבית הפנימי, אלא להוסיף עליו קומה חדשה. דווקא משום כך אהבה איננה מפגש בין שני חצאים המבקשים להשלים זה את זה, אלא מפגש בין שני אנשים שלמים, שכל אחד מהם ממשיך, גם בתוך הקשר, לחבר באהבה את כל חלקי אישיותו.

אולי זו גם משמעותו העמוקה של השלום. שלום איננו היעדר מחלוקת, אלא היכולת לאחד חלקים שונים מבלי למחוק את ייחודם. השכל איננו מבטל את הרגש, והרגש איננו מחליש את השכל. העוצמה איננה באה על חשבון הרכות, והרכות איננה גורעת מן העוצמה. כאשר האדם מפסיק להילחם בחלקים שבתוכו ומתחיל להקשיב להם, הוא מגלה שהשלום איננו יעד שאליו מגיעים בסוף הדרך. השלום הוא הדרך עצמה.

אולי משום כך נקרא הקב"ה בשם שלום. לא רק מפני שהוא מקור השלום בעולם, אלא מפני שהוא נטע בכל אדם ניצוץ קטן מאותו שלום. בכל פעם שאנחנו בוחרים לחבר במקום להפריד, להבין במקום לשפוט, לבנות במקום להרוס, ולאהוב במקום לפחד – אותו ניצוץ הולך ומאיר. הוא מאיר את האדם, את ביתו, את משפחתו, את סביבתו, ובמעט מאוד פעמים גם עולם שלם.

ואולי כאן מסתתר גם החידוש שביקשתי להציע. במשך שנים הורגלנו לחפש את החצי השני. אך ייתכן שהחיים מבקשים מאיתנו מסע אחר לגמרי – לפגוש תחילה את החלק השני שבתוכנו. אותו חלק שחיכה שנים להכרה, לקבלה, לאיזון ולשלום. וכאשר המפגש הזה מתרחש, האדם איננו יוצא עוד אל העולם מתוך תחושת חסר המבקשת השלמה, אלא מתוך שלמות המבקשת שותפות.

אולי בסופו של דבר, זו איננה רק משמעותו של חודש אלול. אולי זו משמעותם של החיים עצמם. לא לחפש את האדם שישלים אותנו, אלא להפוך לאדם המחבר באהבה את כל חלקיו. ומתוך אותו שלום פנימי לפגוש את הזולת, את בן או בת הזוג, את החברה, את העולם ואת הקב"ה, לא מתוך צורך, אלא מתוך בחירה; לא מתוך פחד, אלא מתוך אהבה; לא מתוך חסר, אלא מתוך שלמות ההולכת ונבנית בכל יום מחדש. כי אהבה איננה המקום שבו אדם מפסיק להיות חסר. אהבה היא המקום שבו שני אנשים שלמים בוחרים, יום אחר יום, להמשיך יחד את מסע השלום, התיקון והחיים.

ליצירת קשר, הרצאות וייעוץ אישי: 052-8431444