לפי שמחפשים את החצי השני, פוגשים את החלק השני שבתוכנו
מאת: דייויד גבריאל
כולנו גדלנו על רעיון מוכר: אי־שם בעולם מסתובב האדם שנועד לנו. היום שבו נפגוש אותו יהיה היום שבו נרגיש שלמים. הרעיון הזה הפך כמעט להגדרה של אהבה ושל זוגיות, עד שכמעט חדלנו לשאול אם הוא נכון.
ככל שאני מתבונן באדם, במסע חייו ובמערכות היחסים שהוא בונה, הולכת ומתחדדת בי מחשבה אחרת. ייתכן שהשאלה הראשונה איננה את מי אנחנו מחפשים, אלא מי הוא האדם שיוצא אל אותו חיפוש.
לפני שאנחנו מחפשים את החצי השני בעולם, כדאי לעצור לרגע ולשאול שאלה פשוטה, אך עמוקה הרבה יותר: האם כבר פגשנו את החלק השני שבתוכנו?
לא את האדם שממתין לנו מעבר לפינה, אלא את כל אותם חלקים החיים בנו מאז שנולדנו. השכל והרגש, העוצמה והרכות, הביטחון והחשש, היכולת להוביל והיכולת להקשיב. כולנו נושאים בתוכנו כוחות שונים, ולעיתים אף סותרים. הקושי איננו בעצם קיומם, אלא בכך שאנחנו מנסים להכריע ביניהם במקום ללמוד לחבר ביניהם.
נדמה לנו שהמאבקים הגדולים של החיים מתרחשים מחוץ לנו. מול המציאות, מול אנשים אחרים או מול האתגרים שהחיים מזמנים. אך פעמים רבות הקרב המשמעותי ביותר מתנהל דווקא בלב האדם. אנחנו נאבקים בפחדים, דוחים רגשות שאיננו אוהבים, מתביישים בחולשות ומנסים להתאים את עצמנו לדמות מושלמת שאינה קיימת. ככל שהמאבק הזה מתמשך, תכונות המרכיבות את אישיותנו לצד העוצמות והאתגרים, כך מתרחק גם השלום שאנחנו מבקשים למצוא בעולם.
דווקא כאן מתחיל המסע של כל אחת ואחד מאיתנו.
הבית הראשון שאדם נדרש לבנות איננו הבית שבו יחיה יום אחד עם בן או בת זוגו. הבית הראשון הוא הבית הפנימי, המקום שבו כל חלקי אישיותו מוצאים את מקומם. רק כאשר האדם מפסיק להילחם בעצמו ומתחיל להקשיב לעצמו, הוא יכול לבנות יסוד יציב לכל מערכת יחסים אחרת.
מתוך המקום הזה אני מבקש להתבונן גם בחודש אלול. אנו רגילים לראות בו את חודש חשבון הנפש, הסליחות וההכנה לימים הנוראים, ובצדק. אך נדמה לי שיש בו גם הזמנה שקטה יותר: לשוב הביתה. לא רק אל הבית שבו אנחנו חיים, אלא אל הבית שבו אנחנו פוגשים את עצמנו באמת. לפני שאנחנו מבקשים לתקן את יחסינו עם הזולת או להתקרב אל הקב"ה, אנחנו מוזמנים להתבונן במערכת היחסים הראשונה והעמוקה ביותר בחיינו – מערכת היחסים שלנו עם עצמנו.
אין זו קריאה לאדם להעמיד את עצמו במרכז, אלא לקחת אחריות על עולמו הפנימי. כיצד יוכל להעניק שלום לאחר אם עדיין לא מצא שלום בליבו? כיצד יוכל להכיל את חולשותיו ועוצמותיו של אדם אחר אם טרם למד לזהות את עוצמותיו ולקבל את חולשותיו שלו? וכיצד יבנה בית של אהבה אם הוא מצפה שמישהו אחר ימלא את מה שהוא עצמו עדיין לא השלים?
אולי משום כך מתיל הפסוק: "אני לדודי ודודי לי" דווקא במילה "אני".
לא "אני" של גאווה, אלא "אני" של מודעות. האדם מוזמן להכיר את עצמו, לפגוש את כל חלקי אישיותו ולהפסיק לראות בהם אויבים. אינני מבקש לשנות את משמעותו של הפסוק, אלא להציע נקודת התבוננות נוספת: ייתכן שהדרך אל ה"דודי" עוברת תחילה דרך ה"אני". לא כדי להישאר עסוקים בעצמנו, אלא כדי להגיע אל האחר מתוך שלמות גדולה יותר.
כאן נמצא גם החידוש שאני מבקש להציע. האדם איננו נולד כחצי המחפש השלמה. הוא נולד כשלם, הנקרא במהלך חייו לחבר באהבה את כל חלקי אישיותו. להיות שלם איננו להיות מושלם. להיות שלם פירושו להפסיק להילחם בעצמך ולהתחיל לבנות בתוכך שלום.
ומאותו רגע נשאלת השאלה שאיתה יוצאים אל החיים. לא עוד: "מי ישלים אותי"? אלא: "מי אני כאשר אני פוגש אדם אחר"? זו השאלה שתלווה אותנו מכאן והלאה, והיא גם הפתח להבנת העבודה הפנימית שאליה מזמין אותנו חודש אלול.
אם יש טעות אחת המלווה את האדם לאורך חייו, ייתכן שהיא האמונה ששינוי מתחיל במאבק, במלחמה. רבים מאיתנו גדלו בתחושה שכדי להיות טובים יותר עלינו להילחם בעצמנו: לנצח את הפחדים, להשתיק את הרגשות, להסתיר את החולשות ולהפוך למי שהיינו רוצים להיות. אלא שככל שאני מתבונן באדם, אני מגלה שהמלחמה הזאת איננה יוצרת שלום. היא רק מחליפה מאבק אחד במאבק אחר.
שינוי אמיתי מתחיל ברגע שבו האדם מפסיק לראות בעצמו אויב.
זו איננה כניעה לחולשות, וגם לא ויתור על שאיפה לצמוח. להפך. דווקא כאשר האדם מפסיק להילחם בעצמו, הוא מסוגל לראות את עצמו בבהירות גדולה יותר. הוא מגלה שגם הפחד מבקש להגן, גם הכאב מבקש ללמד, וגם הכישלון עשוי להפוך לקרקע שממנה צומחת בשלות. אין פירוש הדבר שכל רגש נכון או שכל דחף ראוי להוביל אותנו, אלא שכל כוח הפועל בתוכנו ראוי תחילה להבנה. רק אחר כך הוא זקוק לכיוון.
בעיניי, זו גם משמעותה העמוקה של עבודת המידות. לא להפוך לאדם אחר, אלא להפוך יותר ויותר למי שנבראנו להיות. האדם איננו נקרא למחוק את אישיותו, אלא לזכך אותה. הכעס איננו נעלם, אך הוא חדל לנהל אותנו. הפחד איננו נמחק, אך הוא מפסיק להכתיב את בחירותינו. גם הרגישות איננה חולשה שיש להסתיר, אלא כוח המבקש את מקומו הנכון. השלמות איננה מצב שבו אין עוד מאבקים, אלא היכולת להעניק לכל כוח את מקומו הראוי.
דווקא כאן אני מוצא מפגש מרתק בין הפסיכולוגיה לבין חכמת ישראל. הפסיכולוגיה מלמדת שכאשר אדם דוחה חלקים מעצמו, הם אינם נעלמים; הם שבים ומופיעים בדרכים אחרות. בכעס, בחרדה, בשליטה או בתלות באישורם של אחרים. חז"ל, כל אחד בלשונו, אינם קוראים לאדם להשמיד את יצרו, אלא לכוון אותו. שתי השפות שונות, אך שתיהן מצביעות על אותה אמת: האדם איננו נדרש להילחם בעצמו, אלא ללמוד להנהיג את עולמו הפנימי.
מכאן צמחה גם תפיסת האנליזה האישיותית האינטגרטיבית שאני עוסק בה במשך שנים. אינני מאמין שאפשר להבין אדם באמצעות תכונה אחת, אבחון אחד או הגדרה אחת. האדם הוא מערכת שלמה של רגשות, מחשבות, אמונות, זיכרונות, יכולות ופחדים, עוצמות ואתגרים. כל ניסיון לצמצם אותו לכותרת אחת מחמיץ את מורכבותו. דווקא החיבור בין כל החלקים הוא שמגלה את האדם השלם.
לכן גם אינני מתחבר לאמירה הרווחת: "תהייה הגרסה הטובה ביותר של עצמך." היא עלולה ליצור תחושה שמי שאתה היום איננו מספיק. אני מעדיף לומר: היה שלם יותר עם עצמך. לא שאין עוד מה לשפר, אלא שכל שינוי אמיתי מתחיל בקבלה אמיצה של המציאות. רק אדם המסכים להביט באמת על עולמו הפנימי מסוגל גם לשנות אותו.
מכאן גם מקבל אלול משמעות נוספת. זהו איננו רק החודש שבו האדם בוחן את מעשיו, אלא החודש שבו הוא בוחן את יחסו לעצמו. לפני שהוא מבקש סליחה מאדם אחר ומהקב"ה, הוא מוזמן לשאול אם למד כבר להפסיק לנהל משפט בלתי פוסק נגד עצמו. אין זו סליחה המבטלת אחריות, אלא סליחה המאפשרת אחריות. היא איננה מוחקת את העבר, אלא משחררת את האדם מן הצורך להמשיך ולהיענש עליו בכל יום מחדש.
וכאשר השקט הזה מתחיל להיבנות, משתנה גם הדרך שבה האדם פוגש את העולם. הוא חדל לחפש מישהו שיציל אותו מחסרונותיו, ומתחיל לחפש אדם שיוכל לצעוד לצדו. כאן מתחילה הזוגיות לקבל משמעות אחרת. לא כמקום שבו משלימים את החסר, אלא כמפגש בין שני אנשים שלוקחים אחריות על עולמם הפנימי, ובוחרים לבנות יחד חיים שיש בהם צמיחה, הקשבה ואהבה.
זוהי גם הסיבה שהשאלה החשובה ביותר איננה עוד: "מי מתאים לי"? אלא "מי אני כאשר אני פוגש אדם אחר"? משום שהתשובה לשאלה הזאת איננה מעצבת רק את הזוגיות שלנו; היא מעצבת כל מערכת יחסים שנבנה לאורך חיינו. ומתוך המקום הזה נוכל לצאת אל השלב הבא במסע, להבין כיצד השלום שנבנה בתוכנו מתחיל לשנות גם את הדרך שבה אנחנו פוגשים את העולם.
עד לנקודה הזאת המסע התמקד באדם ובבית הפנימי שהוא נקרא לבנות. אך השלמות איננה נבחנת כאשר האדם נמצא לבדו. היא נבחנת דווקא ברגע שבו הוא פוגש אדם אחר. שם מתברר אם השלום שבנה בתוכו הוא אכן יסוד יציב, או רק רעיון יפה.
כל מערכת יחסים היא מפגש בין שני עולמות פנימיים. כל אחד מגיע עם סיפור חייו, עם זיכרונותיו, עם פחדיו, עם תקוותיו ועם האופן שבו למד לראות את עצמו ואת העולם. משום כך הקושי איננו מתחיל בדרך כלל במה שהאחר אומר או עושה, אלא באופן שבו אנחנו מפרשים את דבריו מתוך עולמנו הפנימי.
לא פעם אנחנו משוכנעים שהבעיה נמצאת באדם שמולנו, בעוד שבפועל הוא רק נוגע במקום שכבר היה קיים בתוכנו. ביקורת פוגשת חוסר ביטחון ישן. שתיקה מעוררת תחושת דחייה. חוסר הסכמה נחווה כאיום. האחר איננו תמיד מקור הכאב; פעמים רבות הוא רק המראה המאפשרת לנו לראות אותו ובראש ובראשונה את עצמנו.
ההבנה הזאת איננה נועדה להטיל עלינו את מלוא האחריות לכל קושי במערכת יחסים. לכל אדם יש אחריות על בחירותיו ועל מעשיו. אך היא מזכירה לנו שגם אנחנו נושאים אחריות על הדרך שבה אנחנו פוגשים את המציאות. ברגע שהאדם מפסיק לראות בכל קונפליקט הוכחה לכך שהאחר טועה, הוא מתחיל לשאול שאלה עמוקה יותר: "מה המפגש הזה מלמד אותי על עצמי"? פעמים רבות זו השאלה שמאפשרת לצמיחה להתחיל.
כאן משתלבת בעיניי גם האנליזה האישיותית האינטגרטיבית. אינני מתבונן באדם דרך תכונה אחת, אבחון אחד או אירוע אחד. האדם הוא פסיפס חי של כוחות, רגשות, דפוסים, אמונות, זיכרונות ושאיפות. כאשר אנחנו נאחזים בפרט אחד, אנחנו מחמיצים את התמונה כולה. אך כאשר אנחנו לומדים לראות את החיבורים שבין כל חלקי האישיות, משתנה גם הדרך שבה אנחנו מבינים את עצמנו וגם הדרך שבה אנחנו מבינים את מי שעומד מולנו.
מכאן משתנה גם משמעותה של הזוגיות. במשך שנים התרגלנו לחשוב שאהבה היא מציאת האדם שישלים אותנו. אולם ככל שאני מתבונן בכך, אני משתכנע שהשאלה איננה מי ישלים אותי, אלא עם מי אוכל להמשיך לצמוח. בן או בת הזוג אינם אמורים לשאת את משקל הפחדים שלנו, לרפא את פצעי העבר שלנו או להעניק לנו ערך שלא הצלחנו למצוא בעצמנו. הם באים לפגוש אדם שכבר התחיל לבנות את ביתו הפנימי, ולהמשיך איתו את המסע.
במובן הזה, אהבה איננה בריחה מן הבדידות אלא בחירה בשותפות. היא איננה המקום שבו האדם מפסיק לעבוד על עצמו, אלא המקום שבו העבודה הזאת מקבלת עומק חדש. שני אנשים שונים, בעלי אישיות שונה, עבר שונה וחלומות שונים, בוחרים לבנות יחד מציאות משותפת, מבלי לוותר על זהותם ומבלי לדרוש מן האחר להיות מה שאיננו.
גם הכוחות הזכריים והנקביים מקבלים כאן משמעות רחבה יותר. אינני רואה אותם רק כהבחנה בין גבר לאישה, אלא כשני ממדים הפועלים בכל אדם. יש בנו כוח היודע להוביל ולהכריע, ויש בנו כוח היודע להקשיב ולהכיל. כאשר אחד מהם משתלט על האחר נוצר חוסר איזון; כאשר שניהם פועלים יחד נוצרת אישיות בשלה יותר, וממילא גם מערכות היחסים נעשות עמוקות ובריאות יותר.
ככל שהאדם מתקרב אל עצמו, כך הוא נעשה פנוי יותר להתקרב גם לאחרים. הוא מפסיק לחפש מי ימלא את חסרונו, ומתחיל לחפש עם מי יוכל לחלוק את השפע שכבר הולך ונבנה בתוכו. בנקודה הזאת הזוגיות חדלה להיות יעד, והיא הופכת לדרך. לא מקום שבו בורחים מן הבדידות, אלא מקום שבו שני אנשים ממשיכים יחד את מסע הצמיחה שכל אחד מהם כבר החל בתוכו.
וכאן מתברר שהרעיון שבו פתחתי, איננו נוגע רק לאהבה או לזוגיות. הוא נוגע לכל מפגש אנושי. ככל שהשלום הפנימי מעמיק, כך משתנה גם השפה שבה אנחנו מדברים, מקשיבים, מתווכחים, סולחים ואוהבים. השלום איננו נשאר בלב; הוא הופך לדרך חיים.
ומן המקום הזה אנחנו יכולים לשוב אל אלול. לא עוד כחודש של חשבון נפש בלבד, אלא כהזמנה לחבר בין כל חלקי חיינו. בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הזולת ובינינו לבין הקב"ה.
בסופו של דבר, כל מסע מחזיר את האדם אל נקודת ההתחלה. גם המסע הזה. אלול נתפס במשך דורות כחודש של חשבון נפש, של סליחות ושל הכנה לקראת הימים הנוראים. כל אלה הם יסודות עמוקים במסורת ישראל, אולם ככל שאני מתבונן בהם, אני חש שהם מבקשים מאיתנו להתחיל במקום שקודם לכל מערכת יחסים אחרת, במפגש עם עצמנו. הפסוק "אני לדודי ודודי לי" איננו רק ביטוי לאהבה שבין האדם לבוראו. בעיניי, הוא מזכיר לנו שכל קרבה אמיתית מתחילה בנוכחות. לפני שאנחנו מבקשים להתקרב אל הזולת, ולפני שאנחנו מבקשים להתקרב אל הקב"ה, אנחנו נקראים להפסיק לברוח מן האדם שאנחנו. להביט בו ביושר, להכיר גם במה שכואב, גם במה שחסר וגם במה שכבר צמח, ומתוך אותה אמת להתחיל לבנות שלום.
כאן גם מתחילה הסליחה. לא מפני שהיא מסתיימת בעצמנו, אלא מפני שהיא מתחילה שם. אדם שאיננו מסוגל להביט על עברו ברחמים, יתקשה להביט כך גם על האחר. אין זו סליחה המוחקת אחריות או מטשטשת טעויות. להפך. היא מאפשרת לאדם להכיר בכישלונותיו, ללמוד מהם ולהמשיך לצעוד, מבלי להפוך את עברו לבית הכלא של עתידו. רק מי שלומד לסלוח לעצמו באמת, מסוגל להעניק לאחר את אותה נדיבות לב שהוא מבקש גם לעצמו.
ככל שאני מעמיק בכך, אני משתכנע שהשלום איננו רק יעד שאליו שואפים להגיע, אלא הדרך שבה בוחרים ללכת. הוא נולד ברגע שבו האדם מפסיק לנסות למחוק חלקים מעצמו ומתחיל לחבר ביניהם. השכל והרגש, הכוח והעדינות, ההצלחה והכישלון, כולם חדלים להיות יריבים והופכים לפרקים שונים באותו סיפור חיים. השלמות איננה היעדר חסרונות, אלא היכולת להעניק לכל חלק את מקומו הראוי, ומתוך החיבור הזה לצמוח.
אולי משום כך נקרא הקב"ה בשם שלום. לא רק מפני שהוא מקור השלום בעולם, אלא מפני שהשלום הוא הדרך שבה הבריאה מתקיימת. בכל פעם שאנחנו בוחרים לחבר במקום להפריד, להבין במקום למהר לשפוט, לבנות במקום להרוס ולאהוב במקום לפחד, אנחנו מעניקים מקום לאותו ניצוץ אלוקי שהוטמן באדם מיום בריאתו. השלום איננו רק ערך מוסרי; הוא הדרך שבה האדם חוזר אל מהותו ותכליתו.
וכאן אני מבקש לשוב אל הרעיון שמלווה את המאמר כולו. במשך שנים הורגלנו לחפש את החצי השני. כך למדנו לחשוב על אהבה, על זוגיות ועל אושר. אולם ככל שאני מתבונן בחיים, אני מאמין שהמסע האמיתי מתחיל הרבה קודם לכן. הוא מתחיל במפגש עם החלק השני שבתוכנו. אותו חלק שמבקש הכרה ולא הכחשה, הקשבה ולא מלחמה, אהבה ולא פחד. כאשר המפגש הזה מתרחש, משתנה גם הדרך שבה אנחנו פוגשים את העולם. איננו יוצאים עוד לחפש מישהו שישלים אותנו, אלא אדם שנוכל לחלוק איתו את הדרך. איננו מבקשים שמישהו יבנה עבורנו בית, אלא מגיעים מתוך בית פנימי ההולך ונבנה בתוכנו בכל מישורי החיים, תקשורת ומפגשים בינאישיים.
ואולי זו גם משמעותו העמוקה של חודש אלול. לא רק להתכונן לראש השנה, אלא להתחדש. לא רק לבקש סליחה, אלא ללמוד לחיות בשלום. לא רק לחפש את האדם שאיתו נקים בית, אלא להפוך בעצמנו לבית. בית שיש בו אמת, חמלה, אחריות ואהבה; בית שבו כל חלקי האישיות מוצאים את מקומם, ומתוך אותו שלום פנימי יכולים גם אחרים למצוא בו מקום.
כי בסופו של דבר, לפני שמחפשים את החצי השני, פוגשים את החלק השני שבתוכנו. וכאשר המפגש הזה מתרחש, הדרך אל הזולת, אל האהבה ואל הקב"ה חדלה להיות חיפוש אחר השלמה, והופכת למסע של שני אנשים שלמים הבוחרים, יום אחר יום, להוסיף שלום, אמת וחיים לעולם.
כותב המאמר: דייויד גבריאל – לראות את האדם מעבר למה שנראה לעין
דייויד הוא הוא הוגה דעות, יזם, חוקר, מרצה ויועץ בעל למעלה מ – 35 שנות ניסיון בחקר האדם, פרופיילינג, תקשורת בינאישית, התנהגות אנושית, בריאות והתזונה. הוא מייסד-שותף ובעלים של חברת פייספשן בע"מ שפיתחה טכנולוגיה המבוססת על בינה מלאכותית וראייה ממוחשבת. הטכנולוגיה מבצעת אנליזה של מבנה הפנים בזמן אמת ומסייעת בזיהוי מאפייני אישיות, נטיות ופוטנציאל אנושי, עם יישומים בתחומי הביטחון, הבריאות ותחומים נוספים. אך הטכנולוגיה היא רק חלק מהסיפור. לאורך עשרות שנים דייויד פיתח יכולת ייחודית להבין ולאבחן אנשים, לזהות עוצמות, חסמים ואתגרים ודפוסי התנהגות, ולסייע להם לקבל החלטות מדויקות יותר ולממש את הפוטנציאל האישי והמקצועי שלהם.
דייויד מייעץ לגורמים ממשלתיים וביטחוניים, למנהלים ואנשי עסקים, לזוגות, להורים ובני נוער במצוקה וסיכון כמו כן, הוא מרצה בפני מוסדות אקדמיים, חברות וגופים ביטחוניים בארץ ובחו"ל.
עבור דייויד , הבנת אנשים אינה רק טכניקה, אלא דרך חיים.
לייעוץ, הכוונה והרצאות: 052-8431444
