מאת: רוני קרביץ
הגיע הזמן שנדבר על זה: איך החברה הכי שבעה, משכילה, עשירה ומודעת לעצמה בהיסטוריה האנושית היא גם כל כך חרדתית, דכאונית ומרגישה בודדה. אושר הוא עניין של בחירה. יש אנשים המזוהים כאנשים מאושרים, כי הם בחרו להיות כאלה.
הכירו את "פרדוקס המערב". נדמה לי שחייבים לדבר על זה: כיצד קורה שאחת החברות השבעות ביותר בהיסטוריה האנושית, המשכילות ביותר, המפונקות, המתוקשבות והמתוקשרות ביותר, היא גם חברה בודדה כל כך, דיכאונית כל כך וחרדתית כל כך.
התופעות הרווחות ביותר כיום בקרב החברות האירופאיות (ואני מכליל את ישראל בקטגוריה הזו) הן בדידות, דיכאון וחרדה, בו בזמן שהביטחון התזונתי, הקיומי והכלכלי מעולם לא היו כך.
מעולם לא הייתה חברה אנושית שבה יכולת לצרוך תרבות וידע מכף ידך או מהאוזניות תוך כדי ספורט, שרמת הרפואה הציבורית כה גבוהה, שהחברה דואגת לחלשים שבה, ושרוב האנושות יכולה לבחור באיזה מקום על פני הגלובוס היא רוצה לקום מחר בבוקר.
זו עוצמה לא רגילה, אף שלרובנו היא נראית מובנית מאליה. אבל הפרדוקס האמיתי זה המיצוי של כלל הנתונים האלה הרי אנחנו כחברה פועלים למען הרווחה החומרית שלנו כדי למצוא בה רווחה נפשית. או במילה אחת: אושר.
המרדף אחר האושר הפך לאידיאל בחברה שלנו. לרבים מהאנשים יש את מלוא האמצעים להגשים את כל מה שהם רוצים, ולא ברור מה בדיוק התפקשש בדרך.
רק כדי שתבינו, הפסיכולוגית פרופ' אנג'לה דאקוורת' מביאה בספר המצויין שלה GRIT מחקר מרתק אשר בו פנו לאנשים ה"מוצלחים" בכמה מדינות מערביות, ושאלו אותם "האם אתם מגישימים כעת את החיים שהייתם רוצים?"
המספרים עגומים. בין 30% בארה"ב ל – 16% ממוצע כלל עולמי, אכן חשים כך.
ואנחנו מדברים על האנשים המוצלחים, אלו הגיעו למשרה, למעמד, לתפקיד, להכנסה ולסטטוס שהם כה חשקו להגיע אליו, ועמלו שנים כדי להגיע לאותה נקודה.
מדוע, איפוא, הדבר אינו מעניק להם את מה שהם כה קיוו לקבל?
כדי לקבל את התשובה נצטרך להתחיל מבראשית. בפסוק אחד בסיפור הבריאה, ממקדת היהדות את הפוקוס על הדואליות – שני הצצדים הנכונים בו זמנית – באדם. וכך נאמר, באותו משפט מפורסם בספר בראשית: "וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה."
האדם הוא יצור של גם וגם. של עפר מצד אחד, ושל רוח מצד שני. של חומרנות ובהמיות מצד אחד, כן כן – זה לגמרי חלק מאיתנו, לבין הרוח השואפת, החפצה להגשים את עצמה, לשגשג, לצמוח, לתרום לאנושות, לממש ולנצח.
לא טרחו לספר לכם שכאן הבעיה הגדולה.
אנחנו טורחים המון כדי לספק, אבל רק מימד אחד מתוך השניים.
כן, הגוף שלנו רוצה מנוחה, מתחשק לו חושפה, הוא ירגיש מצויין עם פרארי, ארוחות גורמה, ודירת פאר במגדל יוקרה.
אבל הגוף הוא רק חלק אחד, יש את החלק האחר. הרוח. אותה לא מעניינים כל ה-תסלחו לי-השטויות האלה. אותה מעניין דברים רוחניים: הערכה, נתינה, שיתופיות, זהות, ותחושת סיפוק הנובעת מתחושת משמעות וערך.
גם כשהגוף מסופק במלואו – רוחו של האדם עדיין שואפת למעלה.
הטרגדיה הכי גדולה שלנו כבני אדם היא שאנחנו ממלאים את הרעב הזה במזון הלא נכון. ונשארים רעבים.
או במילותיו של הגר"א, הגאון רבי אליהו מווילנה-ליטא, המאה ה-18: "העולם הזה דומה לשותה מים מלוחים". כלומר, הסיפוקים החומרניים שהעולם החומרי מסוגל לספק, הם כמו מים מלוחים לאדם צמא. ברגע הראשון הוא אולי יחוש משהו רטוב בגרון. ברגע הבא הוא יהיה מצא הרבה יותר.
זהות האושר
עכשיו שימו לב לזה: המילה "אושר" היא בעצם הסביל של "אישור", כלומר אדם שקיבל אישור – הוא אדם מאושר.
האושר הוא הרגע בו אתה או את זוכים להכרה על היותכם, על קיומכם, על הנחיצות שבכם. תחושה שאנשים יכולים לעבוד שעות – ולעיתים שנים – רק כדי לזכות בהוקרה ובהכרה החברתית הזו.
היהדות אינה ממליצה לאדם לנטוש את המירוץ החומרי. ל"עולם הזה", כלומר לחלק החומרי של האדם יש תפקיד חיוני, קיומי. אולם חכמת היהדות מלמדת כי לצד המירוץ החומרי עלינו לספק את מאווייה של הרוח יציקת משמעות, ערכים, נתינה ושיתופיות אל תוך החיים שלנו.
כעת, משהבננו את העיקרון הזה, נוכל ליישם אותו במגוון דרכים בתוך חיי היום יום שלנו מבלי להיהפך לנזירים או לוותר על משהו מרמת החיים שאליה הורגלנו. להפך – ברגע שניצוק לתוכה תוכן וערך, נמקסם את רמת ההנאה ונקבל רף שמעולם לא הורגלנו אליו.
רוני קרביץ הינו מרצה בתוכניות חוץ אקדמיות בקמפוסים המובילים. מרצה לארגונים עסקיים, חברות היי טק, בתחומי מחשבה, זהות והגות יהודית. הרצאתו "תפקיד היהדות בעידן הדיגיטלי" פורצת דרך, מרתקת וזכירה. משמש ככותב, יוצר תוכן קריאטיבי ב"גלובס" ו"וואלה", יועץ למיזמים חינוכיים, חברתיים, ופעיל בפורום מועצת ההסכמות בקונגרס הישראלי.
