מאת: רוני קרביץ
גם אתם הייתם שמחים לקבל הודעה כזו? מסתבר שהמודל של מחיקת חובות היה קיים ביהדות, ושוחזר לאחרונה בחוק ישראלי תקדימי
זה עלול לקרות (כמעט) לכל אחד: יש חזון, יוזמה, פנטזיה, רצינו להקים חדר כושר חדש, עסק לתחזוק בריכות או להרחיב את המשרדים. פנינו לבנק, חתמנו, שילמנו, קיבלנו, אבל אז… זה יכול להיות קורונה, משבר בשוק הנדל"ן או מי יודע מה עוד, שמשאיר את האדם בלי הכסף, וגרוע מכך – בלי יכולת להחזיר לו.
הלוואה בלי בטחונות, יש דבר כזה?
אז נכון, כדי לקחת הלוואה, נותן ההלוואה יכול לבקש ביטחונות, כמו משכון דירה או נכס (שמתם לב שהמילה "משכנתא" היא בארמית, נכון?) ואף ערבים. אבל יש מצב שפשוט אין. אין כסף, וגם אין מה למשכן או לקחת.
יש אנשים שלא מצליחים להחזיר, ואין להם אפילו נכס למכור או דרך לעבוד ולהחזיר את הכסף. מה עושים במצב כזה? אנשים כאלה נקלעים למעגל קסמים של שיעבוד, חובות, מחנק עבודה שאינה מספקת – כי המשכורת נחלטת אוטומטית לבנק. אין להם את היכולת להיחלץ מהמצב גם אם הם אנשים שיכולים להתפרנס היטב במצב ראוי.
מה עושים עכשיו? ובכן, תלוי אם הסיפור מתרחש לפני 2018 או אחרי. כי בשנה זו התחוללה אחת המהפכות החוקתיות החשובות ביותר בתולדות מדינת ישראל. כמה חשובה? ובכן, היועץ המשפטי לממשלה הגדיר אותה כ"אחד מתהליכי החקיקה הגדולים שנעשו בישראל". את המהפכה קידמו שתי שרות משפטים: ציפי לבני, ואיילת שקד.
חוק חדלות פרעון 2018 – חוק תקדימי שמשחזר חוק תנכ"י
יש כמה סיבות טובות להתגאות במדינת ישראל, אחת מהן זהו החוק החדש, ובשמו הרשמי "חוק חדלות הפירעון". על פי החוק החדש, זהו בדיוק המקום והזמן שלא להפעיל את הכלים המשפטיים הנוקשים. זהו מצב שאף אחד לא יכול להרוויח ממנו. לא החייב שאין לו ממה להחזיר, ולא הנושה שבכל מקרה כבר לא יראה את הכסף. מחיקת החוב תחזיר את החייב למעגל העבודה היצרני לטובת המשק כולו.
החוק, שבמבט ראשון נראה כמו עוול חמור לנושים, אלה שהעניקו הלוואות, ושעכשיו עלולים להפסיד את כל הכסף, מהווה תקדים בחקיקה חברתית מתקדמת, ומהווה חלק מתפיסת עולם מוסרית וערכית שאינה רואה בחייב שהגיע לסף חדלון פירעון כעבריין, אלא מנסה לסייע לו להשתקם.
ובמילותיה של שרת המשפטים דאז שקד: "החוק משנה את האופן בו תופס הציבור את החייבים".
"הודעה: ברגע זה נמחק כל חובך לבנק (בסך 453,000 שקלים)"
החוק המתקדם הזה מבוסס על חוק יהודי תנכ"י שללא ספק היה מהפכני בזמנו, והבין כבר אז שאין טעם להשאיר אדם בבוץ שהוא אינו מסוגל לצאת ממנו. בהינתן מכלול מסוים של תנאים, די דומים לחוק המודרני, מתקיימת אחת לשבע שנים "שמיטה" ובה נמחקים חובותיהם של חדלי פירעון חסרי סיכוי לפרוע אותם.
כדאי לקרוא את המילים הללו ישירות מהמקור. עתיקות, נועזות ומהפכניות בו זמנית: " מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה: שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה ל-ה'".
היוזמה נהדרת, האם נצליח לעמוד בה?
האם יש חסרונות למודל הזה? כמובן. המרכזי שבהם הוא אנחנו. האנשים והיצרים. החברה היהודית לא תמיד שמרה על רף מוסריות גבוה כזה, של הלוואה ללא ריבית כלל, ובוודאי של שמיטת חובות.
עובדה, כאלף שנים לאחר שחוקק החוק, בסביבות המאה ה-1 לפנה"ס זיהה הלל הזקן מחנק בשוק האשראי. אנשים פשוט הפסיקו לתת הלוואות בגלל חששו לאבד את הכסף שלהם, והמשמעות היא שהם לא נותנים הלוואות, ושאין ממי לקבל הלוואות.
המצב הזה גרם להלל, מתוך רגישות למצוקת הלווים, למסד את שטר את ה"פרוזבול", ובתרגום לעברית: "תקנת העניים והעשירים". מעקף (שהיה קבוע בחוק גם קודם לכן, אך לא נהנה מחשיפה רחבה) המאפשר להעביר את החובות לבעלותו של בית דין. על בית הדין לא חל החוק התנכ"י, ולכן יהיה אפשר לגבות אותם בשמו לאחר השמיטה.
האימון המנטלי-הכלכלי
דון יצחק אברבנאל, גדול בתורה, מדינאי ושר האוצר בספרד של טרום הגירוש ב-1492, ומאוחר יותר כיהן בתפקיד זה במדינות צפון איטליה, טוען שלחוק הזה, שהינו ללא ספק אחד הקשים ביותר לביצוע, יש השפעה פסיכולוגית מרחיקת לכת על מי שמקיים אותו. לא צריך להיות אדם נדיב כדי למחוק חובות של אדם אחר, להפך, ברגע שתמחק חובות תיהפך לאדם אדיב יותר.
ויש עוד משמעות ל"להיות אדיב", במובן העמוק ביותר, מדובר באחד הכישורים המנטליים החזקים ביותר: לראות את הכסף שלך בורח, ועדיין להישאר במקום ולא לפעול מתוך הרגש. אדם שזוכה לאמן את השריר החזק הזה הוא אחד האנשים החזקים ביותר במשק: הוא מסוגל, כמו וורן באפט, "לראות את כל המשקיעים בורחים ובדיוק אז להיכנס", הוא יכול לעשות את הדבר הנכון גם כשזה פחות נוח, ובמילים פשוטות: הוא מסוגל לפעול על פי הרציונל והשכל, ולא על פי הרגש.
אדם שקיבל את העוצמה הזו, יהיה מוסגל לצלוח בתבונה משברים כלכליים ורגשיים משמעותיים, ולצאת מהם חזק יותר.
כי כמו כל מצווה תנ"כית, הראשון שמרוויח ממנה – הוא האדם עצמו.
רוני קרביץ הינו מרצה בתוכניות חוץ אקדמיות בקמפוסים המובילים. מרצה לארגונים עסקיים, חברות היי טק, בתחומי מחשבה, זהות והגות יהודית. הרצאתו "תפקיד היהדות בעידן הדיגיטלי" פורצת דרך, מרתקת וזכירה. משמש ככותב, יוצר תוכן קריאטיבי ב"גלובס" ו"וואלה", יועץ למיזמים חינוכיים, חברתיים, ופעיל בפורום מועצת ההסכמות בקונגרס הישראלי.
